• Wix Facebook page

מזכירות             03-6495932

office@makomligdol.org.il

מקום לגדול בית ספר וגן דמוקרטי

הכפר הירוק, רמת השרון


Ramat Hasharon, Israel

לפעמים צריך להעז כדי להפוך את המילים שכל כך שגורות בפינו, למעשים

אני רוצה לספר על ילדי.

בתי בת עשר וחצי. היא בתי הבכורה. היא אוהבת לצייר, ולשיר ולרקוד. היא רוקדת בלט ופלמנקו היא אוהבת תיאטרון, וספרים, לקים, ולכתוב שירים וסיפורים, היא ילדה חברותית ומקסימה, יש לה אוסף של אבנים,  צדפים, פיסות בדים, פיות, מחקים.  היא שרה כל כך יפה, וכותבת הצגות וממחיזה אותם. לפני שידעה לכתוב היתה מציירת את הסיפורים. עוד לפני שידעה ללכת היא רקדה. היתה עומדת בלול ומנענעת את הראש והגוף ומנופפת בידיים. היא לימדה אותי להיות אמא. וחשבתי שאני עושה טוב בשבילה כאשר כמו כולם הלכה ללמוד בבית ספר "רגיל" ברמת אביב. מה יכול להיות כל כך רע? חשבתי לעצמי, ולמעשה לא בדקתי אופציות נוספות. היא למדה שם מכיתה א' עד כיתה ג'. לכאורה הכל היה בסדר, היא התאקלמה, ציוניה היו טובים. ועם כל זאת, בבית הספר כשהיא כתבה סיפור, המורה אמרה לה שהיא כתבה אותו "בסדר לא נכון" וחזרה עם סיפור מלא תיקונים בחיצים ובאיקסים. היא כל כך פיקחית וחכמה אבל שם היא פחדה שבכיתה היא "תשכח הכל". כשהיא למדה חשבון בבית, הפליאה אותי התפיסה המהירה שלה, היכולת שלה להסיק מסקנות, לשאול שאלות מעניינות, לפעמים התקדמה מעבר לחומר שצריך, אבל אז היא חששה "שיגידו אותה למורה" והמורה תצעק עליה.

ראיתי את בתי הולכת ונעשית עצובה יותר, לפעמים עצבנית, דואגת שלא למדה למבחן, שלא הספיקה את כל השיעורים, עם הזמן כל דבר שקשור "ללימודים" הפך למילה מקבילה לסבל ושעמום. אט-אט היא הפסיקה להתעניין בדברים שעניינו אותה. בשלוש השנים ששם היא למדה שהדבר הכי חשוב זה "לעשות את המבחן" "לגמור את השיעורים", "להעתיק מן הלוח". תמיד צריך היה להספיק. למהר. לא לעצור לחשוב אלא לרוץ הביתה וללמוד למבחן. בכל שלוש שנים ששם, היא מעולם לא סיפרה לחברותיה או למוריה שהיא רוקדת שעות רבות כל כך אחר הצהריים, לא סיפרה על אף אחד מתחביביה. כמו התלבושת האחידה שלה, היה לה חשוב שהתסרוקת שלה, הבגדים, המחברות, יהיו בדיוק כמו של כולם. מידי יום היא בחנה את מערכת השעות, וניסתה לברור את השיעורים שהיא פחות שונאת. בכל יום ראשון המתינה ליום שבת.

בני השני הוא ילד חכם ורגיש בצורה יוצאת דופן. הוא ילד סקרן, עם עיניים חכמות, מנסה כל הזמן להבין ולפענח את העולם סביבו. אין דבר שלא מעניין אותו, החל מהאופן שבו השמש שוקעת אצלנו וזורחת בסין ("אבל ממש בדיוק?") ומה יש בתוך המוח, ואיך נראה הלב, הוא אוהב לעשות "ניסויים אמפיריים" ולערבב חומרים ולראות מה יוצא, הוא אוהב לרקוד, ולשיר ולטייל, ולדעת, הוא כבר קרא כמעט את כל ספרי החמישייה הסודית. ועכשיו רוצה לדעת אנגלית. הוא משחק טניס. אבל הוא שונא רעש, ומפחד מילדים שדוחפים אותו ומאנשים שצועקים.

כשהגיע הזמן של בני לעלות לכיתה א, החלטנו, אני ובעלי, לבדוק אלטרנטיבות חינוכיות.כך הגענו "למקום לגדול". אגב, כך, החלטנו, בהחלטה מלאת חשש, להעביר לבית ספר זה גם את בתנו הגדולה. בשנה שעברה בני החל ללמוד בכיתה א' ובתי ב - ד'.  ומאז, פעם אחר פעם, כשאני אוספת את ילדי אחרי בית הספר, אני אומרת לבעלי, שבדיוק כך צריכה להראות ילדות של ילד. אנו רואים כיצד הביטחון העצמי שלהם גדל, כמה הם נעשו עצמאיים וכיצד הם חיים בתחושה שיש להם חלק במתרחש בבית הספר, שיש להם יכולת השפעה ממשית על מה שמתרחש שם, ועל עצמם. הבחירה, שהיתה מושג מעורפל עבורם הפכה לאמצעי מוחשי אותו הם מתרגלים מידי יום. הם לומדים את המשמעות העמוקה של נטילת אחריות ועיצוב אקטיבי של חייהם.

זוהי סביבה בה הם מרגישים שהמורים נוגעים בליבם, שמותירים מקום לאהבות שלהם, שמאזינים לשאלות שלהם, גם אם הן "לא קשורות לנושא" נותנים מקום לסקרנות שלהם ומכבדים אותם. הם לומדים במובן המלא של המילה, הם מתעניינים, הם מגלים. זהו מקום בו שבו הם שואלים שאלות ולא חוששים מכך שלא תמיד ישנן תשובות. הם זוכים שיקשיבו להם מעבר למילים ולציונים, ידברו איתם באמת, יכירו אותם, יתמכו במקום שצריך, ולא ידקלמו להם תכנים דמגוגיים. יותר מכל ילדי זכו, במקום זה לילדות. הם חיים בתחושה שיש זמן, גם בבית הספר. זמן לגדול ולגלות, לחיות, לדעת, להתעניין.

כולנו אוהבים את ילדינו. כולנו רוצים שיהיה להם טוב, ולפעמים צריך להעז כדי להפוך את המילים שכל כך שגורות בפינו, למעשים. אין לנו ספק שלהעביר את ילדינו ללמוד במקום לגדול, הוא אחד המעשים הטובים והחשובים ביותר שעשינו בשבילם.

Please reload

תגובות נוספות
Please reload